אלפרד אדלר מעולם לא האמין שגורלנו נחתם על ידי ילדותנו. בעוד שהחל את הקריירה שלו כבעל ברית עם פרויד, אדלר התנתק במהרה - הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה אישית. בעוד שפרויד ראה תפקוד לקוי מושרש בעבר, אדלר ראה פוטנציאל בהווה. הוא האמין שאנשים מונעים על ידי מטרות, לא על ידי רוחות רפאים.
עבור אדלר, ריפוי היה מאמץ צופה פני עתיד. הוא הדגיש מושגים כמו "עניין חברתי", אחריות וחיים בעלי מטרה. הרעיון המפורסם שלו על "תסביך הנחיתות" לא נועד לכבול אותנו לבושה, אלא להדגיש את יכולתנו לצמוח מעבר לה על ידי שאיפה למשמעות ותרומה.
המודל של אדלר תיאר את הרווחה הנפשית לא כסוף הטראומה, אלא כתחילתה של הזדמנות. עם זאת, רעיונותיו, למרות עוצמתם, מעולם לא זכו לפופולריות המיינסטרים כמו זו של הפסיכואנליזה של פרויד. מדוע?
לכו אחר הכסף, לא אחר המשמעות
תעשיית הטיפול, במיוחד בשנותיה המעצבות, נמשכה לפרויד לא רק בגלל הקסם האינטלקטואלי שלו - אלא משום שהמודל שלו היה קל לאריזה. הפסיכואנליזה, עם מחויבותה ארוכת הטווח לחשוף...
בעוד שגישתו של פרויד נתנה לאנשים שם לפצעים שלהם, היא לעתים קרובות לא הצליחה לקדם אותם. הפילוסופיה הפרגמטית והמעצימה יותר של אדלר - המבוססת על קשר, משמעות ומטרה - הציעה מודל שיכול היה לשחרר אנשים מוקדם יותר. אבל מודל זה לא היה בר קיימא מבחינה מסחרית. היה קשה יותר להפיק רווחים מאחריות אישית מאשר התבוננות פנימית ממושכת.
כיום, העולם עד למשבר בריאות נפשי בקנה מידה חסר תקדים. חרדה, דיכאון ובדידות גואים. אנשים חשים מוצפים, מנותקים וחוסר ביטחון במקומם בעולם. ובעוד אינספור אנשים נהנו מטיפול המושרש במסגרות פרוידיאניות, רבים אחרים נותרים בתחושה שהם רצים על הליכון - מבינים את פצעיהם אך לעולם לא ממש מתעלים מהם.
מאה שנה מאוחר יותר, האם אדלר חווה רנסנס?
תחייה שקטה של מחשבה אדלריאנית מבעבעת בחוגי בריאות, מסגרות אימון וגישות קוגניטיביות-התנהגותיות. שיטות מודרניות רבות - כמו טיפול ממוקד פתרונות, לוגותרפיה ואפילו תחומי אימון חיים מסוימים - מהדהדות את אמונתו של אדלר בתנופה קדימה, באחריות ובמטרה.
כלים דיגיטליים חדשים יותר מפותחים כדי לעזור לאנשים לגלם את הרוח האדלריאנית הזו - כלים שמטרתם לתכנת מחדש את התת מודע לא באמצעות ניתוח אינסופי, אלא על ידי בניית כוח פנימי, טיפוח קשר והגדרת מטרות אישיות.
בסופו של דבר, אולי השאלה אינה האם פרויד טעה, אלא האם אדלר צדק כל הזמן - ופשוט הקדים את זמנו.
מה אם ריפוי אינו עניין של פתיחת העבר - אלא של בניית עתיד?
בעוד אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש ומחפשי רפואה כאחד מהרהרים בדרכים היעילות ביותר לרווחה, אולי הגיע הזמן לנער את האבק ממורשתו השקטה של אדלר ולשאול את עצמנו שאלה רדיקלית: בעולם שאובססיבי לחיות מחדש את הפצע, האם מטרה, משמעות וחיבור יכולים להיות ה
התרופה האמיתית שחיכינו לה?
