
רגע סיום הטיפולים האונקולוגיים נתפס בעיני הסביבה כרגע של ניצחון מוחלט ומזוקק. הרופא מחייך, אומר ש"סיימנו את הפרוטוקול", ומזמין את המטופל למפגש מעקב בעוד מספר חודשים. כולם מצפים לראות אנחת רווחה, חיוך רחב וחזרה מיידית אל החיים שהושמו על "hold". אלא שעבור אדם שעבר את מסע הייסורים של האבחנה, המחלה והטיפולים האינטנסיביים, הרגע הזה מלווה לעיתים קרובות בתחושת נפילה פתאומית אל תוך חלל ריק.
בזמן הטיפולים, המטופל מוחזק בתוך מערכת נוקשה ומאורגנת היטב: מעטפת רפואית צפופה, לו"ז מתוזמן של תרופות ובדיקות, ומטרה אחת ויחידה וברורה כל כך – להילחם ולשרוד. אך ברגע שהכימותרפיה מסתיימת, אורות חדר הטיפולים כבים, והרשת התומכת הזו מתקפלת. כאן מתחיל האתגר האמיתי והשקט מכולם: המעבר מ"פרוטוקול טיפולי" כפוי ומובנה, אל הצורך לנסח לעצמך מחדש את "פרוטוקול החיים".
הטעות הנפוצה ביותר של הסביבה – ולעיתים קרובות גם של המטופל עצמו – היא לחשוב שעם סיום הטיפולים "חוזרים לעצמך". אולם המפגש עם קו הזינוק הישן מגלה אמת מורכבת: האדם שעובר את הסערה הזו לא חוזר להיות מי שהיה. הוא שונה במשמעות החיים, בשורשיו, בתפיסת עולמו ובעומק נפשו.
במהלך הטיפולים, התפקיד הוגדר מראש: המטופל הפך ל"לוחם" במחלה. אך כשהמלחמה מסתיימת, הזהות הזו פגה ונוצר משבר זהות עמוק. מי אני עכשיו? אני כבר לא החולה הזקוק להצלה, אך גם לא האדם שהייתי לפני שנגע בי המפגש המטלטל עם המחלה. בתוך החלל הזה, מתעוררת מחדש שאלת היסוד של משמעות החיים. מה חשוב לי באמת? הדברים שהניעו אותנו בעבר – הישגים חיצוניים, מתחים על זוטי דברים, מרוץ בלתי פוסק אחרי הישגים או הספקי יום-יום – מאבדים בן רגע את משקלם המדומה. נולדת תנועה פנימית חזקה לנוע ממה ש"חשוב" למה שמהותי.
הזמן מקבל משמעות מטלטלת. אם קודם לכן חיינו בתחושה סמויה שהעתיד מובטח ופרוס לפנינו לאין קץ, היום הזמן נוכח, דחוף וחד-פעמי. המטופל שלמחרת הטיפולים אינו מוכן עוד לבזבז ימים על קשרים מעייפים, על עיסוקים ריקים מתוכן, או על דחיית רצונות לשלב מאוחר יותר בחיים ("כשנצא לפנסיה"). ישנה נוכחות מלאה וקדושה יותר ברגעים הקטנים – שיחה טובה, כוס קפה בשקט, מגע של אדם קרוב.
השינוי הפנימי מחלחל ישירות אל מעגל הקשרים הבין-אישיים. הסביבה החברתית עשויה לצפות ל"חגיגה רגילה", אך המחלים מוצא את עצמו בררן בהרבה. יש צורך עמוק בסינון ה"רעש" החברתי ובדילול קשרים שטחיים או מרוקני אנרגיה. במקביל, המעגל המצומצם של האנשים שהיו שם בשעות החשוכות ביותר מקבל משמעות של מעטפת אמתית. גם היחסים עם הגוף משתנים: הגוף שלעיתים נחווה כבוגד או כזירה של סבל, הופך שוב לבית, הדורש כעת קשב עמוק, חמלה אינסופית וויתור על השאיפה לשלמות גופנית לטובת קבלה והכלה של המגבלות והכוחות החדשים.
שילוב הגישה האדלריאנית במעבר אל "פרוטוקול החיים" מעניק לתהליך המעבר עומק פסיכולוגי קיומי. אלפרד אדלר לימד כי בני אדם אינם מונעים אך ורק על ידי עברם, הטראומות שלהם או הפתולוגיה שנכפתה עליהם, אלא על ידי התכלית שהם מעניקים לחוויותיהם ועל ידי השאיפה למשמעות, לתרומה ולשייכות.
כאשר אדם מסיים פרוטוקול טיפולי נוקשה, הוא ניצב מול השאלה האדלריאנית המרכזית: לאיזה כיוון אני בוחר לנוע כעת?
"פרוטוקול הטיפול" נכתב על ידי רופאים, חוקרים ומעבדות. הוא היה הכרחי, נוקשה ומטרתו הייתה להציל חיים. אך "פרוטוקול החיים" אינו יכול להיכתב על ידי שום גורם חיצוני – הוא נכתב בדיו של תובנות, בחירות וערכים על ידי האדם עצמו.
המעבר בין שני הפרוטוקולים אינו סגירת דלת פשוטה וחזרה לשגרה, אלא תהליך של לידה מחדש. הוא מזמין את המחלים לא רק לשרוד את הסערה, אלא לעצב מחדש את קיומו מתוך חופש, תכליתיות, ואומץ לאמץ את אי-הוודאות. ביום שבו כבים אורות חדר הטיפולים, נפתח הדף החשוב ביותר: הדף שבו האדם בוחר, מחדש ובכל יום, איך לחיות את חייו במלואם.